הדמות של הגיבור הראשי והדמות המספרת, בן 16-15 בתחילת הספר, ישראלי ואמריקאי בנו של הארכיאולוג ושל ההיסטוריון, ולשעבר קצין בכוחות המיוחדים של צה"ל, יעקב (קובי) לוין ושל אימו המטפלת והפסיכולוגית רחל (רייצ'ל), ואחיו הגדול של קובי, גם קצין וכעת שגריר ישראל בארה"ב וחי במרילנד עם זוגתו.
בתחילת הספר הוא מספר מנקודת מבטו את חוויותיו כתושב חוזר מארה"ב לאחר 10 שנים במסצ'וסטס, ואת הפערים בין קריירת הכדורסל המובטחת והמוניטין החברתי שלו שהיה באמריקה אל מול קשיי ההסתגלות בארץ ישנה-חדשה בצורה שיפוטית ומלאת פחדים וחששות, ואיתם קשיי ההתבגרות שבאים בעקבותיהם.
את כל הפרטים בספר הוא מספר מנקודת מבטו ומביא ציטטות ומשפטים של דמויות אחרות ומגיב אל מולן בהתאם, ואחר כך בהמשך, יחליפו אותו דמויות מספרות אחרות כמו מי שחברו לכיתה ולקבוצת כדורסל והפך לחברו הטוב ביותר אוהד שטרית, דניאלה (דידי) פרישמן, ואחרים.
מתואר כתלמיד סביר, יחסית שקדן ורציני בלימודים, לא חובב היסטוריה וארכיאולוגיה כמו אביו, וחולם להיות מאמן או שחקן כדורסל, אך בעקבות מסעות החבורה מתייחס לכך יותר ברצינות ושוקע עם חבורותו ולעיתים לבד כשהם לא במסעות, והוא לא באימוני כדורסל או בבי"ס.
אבינועם מספר על ארה"ב שהיה בכל המדינות שלה, הוא מסביר לחבריו "שלא הכל זהב" במסצ'וסטס בארה"ב וכי המדינה שבה הוריו ואחיו הצליחו להגשים את "החלום האמריקאי'. סיפורו של אבינועם מתרחש על רקע "מהפכת תרבות" שעוברת בארה"ב שאותה הוא מתחיל לראות כסוג של "מלחמת שבטים" שאף נתקל בה בצורה ישירה לא נעימה, ואף הפגישה אותו עם הזהות שלו בצורה מאוד לא צפוייה.
אבינועם חזר מיציאה לסרט עם חברתו, בחצות הלילה שבין שישי לשבת בדרכו הביתה נתקל בשישה בריונים שחטפו לו את התיק והלכו איתו מכות עד שהגיעה ניידת , ולאחר שהחבורה של שבעת הבריונים ברחה, אבינועם נאלץ להיכנס לניידת כאחרון העבריינים ונסע אל תחנת המשטרה, שהוא צולע ממש למרות שהחטיף חזרה בבעיטה לאחדים משנים מחברי הכנופייה, בינהם המנהיג של החבורה שראשו היה מגולח והיה לו חצי קעקוע בפניו. כאשר מקרה זה גמל בו את ההחלטה גם ללמוד אגרוף.
המקרה הוא נקודת תפנית בחייו של אבינועם שחשב שהכל הולך באמריקה שם חיי מאז אביו ואימו ירדו מהארץ שהיה בן 4, ומכוכב כדורסל בחטיבה המקומית ומתלמיד מקובל, הוא נהיה מסוגר, מסוכסך עם אחרים כמו הוריו חבריו, וסביבתו, ולמעשה החל גם להיות מסוכסך עם עצמו, עם זהותו כישראלי ואמריקאי. כל השינויי והתפנית בתחושת הביטחון העצמי של אבינועם, ואף במחשבות על זהותו אירע מאז אותו ליל החצות, בו הוריו ענו לטלפון ושמעו שוטרים שמחזיקים את בנם עם פנס בעין וחבלות קלות, מאחר ואמרו ובנם נעצר על השתתפות בקטטה, ומוחזק שם עד תום התהליכים יחד עם אלו שהלך איתם מכות.
על אף שהגן על עצמו נפתח נגד אבינועם תיק פלילי, שפתח לו "תיבת פנדורה" שלא היה לה סוף כמו משפט שדה משפיל ופרידה מהילדה שהכי אהב עוד מכיתה א', שלא הייתה יהודייה והייתה אמריקנית ממשפחה ליברלית, שעל אף שידעה שהגן על עצמו , והיא והוא היו מאוהבים, היא לא רצתה קשר אליו יותר. העבריינים שתקפו אותו יצאו כמעט בלי רבב למעט עונשים מקלים, ואבינועם לא ישכח את החיוך מלא שנאה וזדון שהופנה כלפיו החוגג ניצחונו עליו, ובמיוחד מנהיג שבעת הבריונים שנסעו על הטנדר הלבן, שחצי פניו היו מושחתות והיה מזוקן מגולח ראש, אותו יראה בהמשך.
לאחר המקרה אבינועם כבר לא יכל להתעלם לא רק תלמידים וילדים מהסביבה החלו להיטפל עליו בפומבי וגם ברשתות החברתיות, אלא גם מורים ותלמידים אשר נטפלו אליו בבי"ס בוושינגטון שלמד עקב היותו ישראלי ויהודי וכבן של איש צבא "רוצח פלסטינאים", וכסוג של "פריבילג לבן יהודי", ולא הבין מדוע חברתו עזבה אותו ומדוע המנהל של ביה"ס שלו והמאמן כדורסל שלו מתנקלים אליו ומה הקשר האישי לכל מה שקורה בישראל.
הוא מנסה להבין את הקשר ולחקור עליו יותר לעומק, עקב המהלומות המתמשכות שחטף מפעילי שמאל קיצוני "מניפי דגלי פלסטין", אנרכיסטים כאלו בני גילו שמזוהים עם BDS ותנועות חרם אחרות. אך לא רק מלאומנים שחורים, מהגרים, ומפרוגרסיבים קיצוניים הוא חטף, אלא גם מהערב רב של "הצד הימני", בעיקר מנאו נאצים, "רוחות רפאים" מן KKK ודומיהם מהקצה השני של הסקאלה של "העליונות הלבנה" שאמרו נאצות כמו:"חבל שהיטלר לא גמר את העבודה עם חזירים יהודים כמוך".
אבינועם מסתבך עם סקרנותו ועם יחסיו השבירים עם הוריו ואחיו, שמנסים לומר לו כי הממשל בארה"ב לא יתן שיפגעו בהם בעוד שכלפי חוץ הפצירו בו לחיות "חיים רגילים" או יותר נכון בהכחשה מוחלטת למציאות שפלשה לחייו הפרטיים וטורפת כל נחלה וחלקה טובה שהכיר ונהנה ממנה, כמו אהבת נעוריו, קבוצת הכדורסל שלו, ואת הכבוד שמבוזה כל פעם מחדש, הרי "בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" לא היה שום הגבלה לשנאה והאיומים שחטף ברשת, מאז אותה קטטה.
את כל המקרים הללו אבינועם הדחיק לפתוח את הלב אל הוריו ומחבריו שנשארו איתו והאמינו שהגן על עצמו והתעמת על אף גילו הצעיר בשבעת הבריונים שהיו כבר תיכוניסטים ובוגרי מכללות, ומכל נפש חיה, אך הם נשארו חרוטים בזיכרונותיו. אבינועם מטיח את כל תסכוליו, כעסיו, אכזבותיו ואף את תקוותיו כדמות מספרת, שמפרטת באריכות על קורותיו הוא מספר את המציאות המשתקפת מנקודת מבטו שלו, גם הוא מספר את חוויותיו כיהודי וישראלי שחזר לארץ, אומנם לא כמו יוראטי (יורה) רבינוביץ' שחווה מלחמה של ממש באוקראינה, אבל מרגיש אותו בלבול ולעיתים חוסר שייכות למקום אליו חזר , אשר לאט מאוד מתהפכת במהלך התקדמות העלילה, מלאת סתירות וגילוים שונים.
לאבינועם לוין יש אח גדול בשם נדב לוין שהוא עובד בשגרירות ישראל בוושינגטון צוהר טרי במשרד החוץ הישראלי, חי במרילנד עם בת זוגתו. אביו של אביב, יעקב (קובי) לוין הוא היסטוריון וארכיאולוג ואימו מרצה לפסיכולוגיה ומדעי ההתנהגות, שניהם עלו עם אבינועם ארצה בעוד אחיו נשאר במרילנד עם בת זוגתו ובגלל עבודתו במשרד החוץ.
כמו לאבינועם בצורה כמעט יוצאת מקרים לאוהד שטרית אומנם יש גם אח גדול, אך אחיו בעל מסעדה שקרובה לבי"ס שבו לומדים גיבורי הסדרה, בעוד אביו אלוף במיל' ובכיר לשעבר במערכת הביטחון ובקהילת המודיעין ואימו שופטת מחוזית, שלרוב כמו במקרה של אבינועם , הוא מרגיש מרוחק מהוריו אך בשונה ממנו לא מרגיש רחוק מאחיו הגדול.
כשהעזתי לרגע להיות נועז ואמיץ.
כולם ירו עליי חצים בשנאה, בציניות, וביקורתיות.
לא יודע מבפנים ומבחוץ אם הרסנית או בונה.
אלא רק שבהתאם לסביבה ולסקטור, שמגדיר מה להיות ולא להיות.
ואני שכבר הרגשתי להוציא דעה או גאווה יוצאת מן הכלל ושונה.
אמונית ושורשית ולא תלושה או נודדת, ולמרות שלא שינתה שום דבר.
כבר גורשתי מגן העדן בטריקת הדלת וברעמי החרם, לנדוד שוב במדבר.
כדי להיסחט לצאת ולחזור עם דגל לבן, כמו פרי חסר צבע ומיץ.
וגם כשהעזתי לרגע להיות מאוהב.
באדמה או באחת יפה ומיוחדת שעברה מול עיניי כמו כוכב.
שירד מהשמיים, מכיוון שהייתה עבורי כל מה שרציתי.
אך שוב נטפלו והתנפלו עלי זרים וקרובים, עד שאותה מיציתי.
כמו שכל תחנות חיי שמתפזרות עם הזמן לסופות אפר וחול.
ולמרות שאני עייף מלהילחם שוב על מקומי בעולם, ושאנני עוד יכול.
ועדיין אני מעז בעודי פגוע, אך בלי דיבור משסע ונגוע, בזהירות מרגע לרגע.
יכול שמאחד למיליון, אצא מהארון החשוך, לאיזה אור בארץ המובטחת.
שלא מהבהב כפנס בודד או סירנות שמעבר לרחוב, שבאחרים ובי יגע.
וביבשת הזוהרת מנצנצים שרחוקה להיות מזהב טהור.
בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות כמו השנאה והתהום, בין מערב לבן למזרח שחור.
Share This Story, Choose Your Platform!
LISTEN NOW
CAPTIVATING READS
Our blog is packed with articles and stories based around lifestyle, business, design and wellbeing. Subscribe now to get all of our updated directly to your inbox every week.
